» » » Hunger: Book One

Hunger: Book One

Hunger: Book One
Author: Hamsun Knut
Title: Hunger: Book One
Release Date: 2006-04-30
Type book: Text
Copyright Status: Public domain in the USA.
Date added: 25 March 2019
Count views: 63
Read book
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
כמה שגיאות בטקסט המקורי תוקנו. התיקונים מסומנים ע"י קו תחתי בצבע אדום.כאשר מצביעים עם הסמן על טקסט מתוקן, מופיעה אינפורמציה נוספת לגבי התיקון שנעשה.למשל:טקסט מתוקן.

קְנוּט הַמְסוּן.

רעב

רומן פסיכולוגי.

תרגום
א. סגל.
ספר ראשון.
הוצאת „תושיה”.


ווארשא. תרנ"ט.
בדפוס מ.י. האַלטער ושותפו, נאַלעווקי 7.


РООВЪ т. е. Голодъ
Психологическій романъ.
Соч. К. ГАМСУНА.
Перв. А. Сигаля.
Книга І.
Изданіе „ТУШІЯ“.


ВАРШАВА. 1889.
Типографія М. И. Гальтера и Комп., Наловка 7.
Дозволено Цензурою
Варшава, 6 Іюня 1899 Г

[עמ' 3]

א.

בכריסטיאַניה, היא הקריה הנוראה המטביעה על כל איש את חותמה המיוחד, שםישבתי אזוארעב.


אני שכבתי בעליתי, ואשמע ממעל לי את קול השעון אשר השמיע את השעה הששית.הבקר כמעט כבר האיר למדי, ושאון-מרוצה קם על המעלות. מתחת, על יד הדלת,במקום שהיו מדובקים עלי עתונים ישנים, הכרתי ברור את חותם כתב ידו של הפקידומודעה רבה על דבר מכירת לחם בבית האופה פַבִּיאַן אוֹלְסֶן.

אך פקחתי את עיני, ואחל, כדרכי מאז, לחשוב אדות הענינים הנעימים המחכים ליהיום. בזמן האחרון נעשה מצבי קצת קשה: כל רכושי, כל חפצי, איש אחרי אחיו,עברו לידי ה„דוד”, הוא המַלוה; נהפכתי לאיש חלוש-עצבים ומתרגז על נקלה,וכבר אנוס הייתי פעמַים לשכב במטתי כל היום, בגלל תמהון-ראשי. לעתים,בהראות לי ההצלחה פנים שוחקות, עלה בגורלי להשתכר במערכת איזה עתון-מן-השוקכחמש קרוֹנות[א] במחיר פיליטון.

הבקר אור; כבר יכלתי לקרא ברור את המודעה על יד הדלת וגם להכיר את האותיותהדקות והמטושטשות של הכתובת: „תכריכי-בד למתים בבית העלמה אַנדרסן, בשערמימין”. הדבר הזה הסב עיני עליו זמן רב; לבסוף, כאשר קמתי ולבשתי את בגדי,השמיע השעון מתחת את השעה השמינית.

[עמ' 4]אחר כך פתחתי את החלון, ואשקיף על פני הרחוב ואראה חבל שעליו מדי-בד, וכרנרחב; הרחק, אצל בית חרשת הברזל, צברו הפועלים אפר. נשענתי באזרועי עלאֶדֶן החלון, ואסתכל זמן רב בפני השמים. נכר היה כי אָתה יום נחמד; הימיםהיו ימי הבציר, העת הנעימה והקרירה, שבה כל היקום פושט צורה ולובשצורהוגֹוֵע.

השאון, אשר נשמע מתחת, משכני אל הרחוב; חדרי הריק עם קרשי רצפתו, אשרהתנודדו על כל צעד, דמה לארון-מת: אין מנעול לדלת, אין תנור; בלילה בלילהלא הסירותי את פוזמקאותי, כי לא היו מתיבשות עד הבקר. הדבר האחד אשר מצא חןבעיני הואהנִדנָדה[ב] האדומה; על הנדנדה הזאת אהבתי להזות מדי ערב בערבולהגות בענינים שונים... יחד עם כל פרץ-הרוח ודפיקת הדלתות ביציע התחתוןנשמעו בחדר קולות-אנחה, ובעלי העתונים שאצל הדלת נגלה בקיע חדש.

קמתי, ואחפש בצרור אשר תחת מטתי,אולי יש שם איזה דבר-מאכל; אין כל. אחריכן נגשתי שנית אל החלון.

אל אלהים הוא היודעאמרתי אני בלבי, אם יעלה בידי למצא איזה ענין לעסוקבו. תשובות של שלילה, הבטחות למחצה, דחיות בקש ודחיות סתם, תקוות חדשותנכזבות ונסיונות חדשים שאחריהם אין ואפס,כל אלה כבר דכאו את אֹמץ-רוחי.בזמן האחרון בקשתי מִשרת גזבר בחנות, אולם אחרתי המועד, וגם לא יכלתי לתתאת הערובה הדרושה, חמשים קרונות. בכל מקום מתיצב איזה שטן על דרכי.

כמעט גם נכון הייתי לבוא בצבא מכַבי הבעֵרות. אנחנו עמדנו בחדר-המבוא,כחמשים איש; אִמצנו את לבנו, ונבליט את חָזינו, למען הראות כבני חיל. הפקידעבר בתוכנו, ויבחר את אלה אשר יצלחו למלאכה, וימשש את ידיהם, ויציע לפניהםשאלות משאלות שונות; הוא חלף על פני, ויניע בראשו, ויאמר כי לא אצלח, מפנישאני נושא משקפַים על עיני. באתי שנית, בלי משקפים, ואקדיר את גבות עיני,ואכונן מַבט חד[עמ' 5]כלהב-סכיןאולם גם הפעם חלף הפקיד על פני, ורק הצטחק: הואהכירני.הדבר היותר גרוע היה זה, כי בגדי החלו לקבל צורה פחותה, באופן שלאיכלתי עוד לבקש לי „מעמד” בתור איש-צעיר הגון.

מה מאד התמיד הריש לשוב אלי כפעם בפעם! סוף סוף נשארתי מחוסר-כל: אין גםמסרק, אין אף ספר לקרא בשעת תוגה! במשך כל ימי הקיץ התנודדתי בשדות-הקברותאו בפרדס-העירוני, ששם כתבתי מאמרים לעתונים, עמוד אחרי עמוד, על אדותענינים שונים איש מאחיו תכלית שנוי, מחשבות מוזרות, הזיות ודמיונות של מוחיהמבולבל; מפני היאוש הפניתי לבי אל הרעיונות היותר גרועים, אשר הרביתי לטפלבהם, למען לא יקבלום אחרי כן לדפוס. אחרי גמרי מאמר אחד, פניתי אל משנהו,באמרי תמיד אל לבי: בזמן מן הזמנים יעלה בידי! ואמנם, כשעלה בידי הייתימשתכר כחמש קרונות ליום.

סרתי מעל החלון, נגשתי אל הכיור, ואַזה מים על ברכילמען תת למכנסי צורהיותר שחורה והגונה. אחרי עשותי זאת שמתי בצלחתי, כדרכי, ניר ועט-עופרת,ואצא. בהחבא ירדתי בלאט מעל המעלות, לבלי תראני גברת הבית; מועד שכר דירתיהגיע עוד לפני ימים אחדים, ובידי לא היה כסף לשלם לה.

הגיעה השעה התשיעית. רעש אופנים וקולות מלא את האויר באיזו מנגינת-בקרממושכה, אשר התפרצו לתוכה שאון-הליכה ומשק שוטי הרַכבים. הערבוביה הקולניתהזאת שמחתני תכף, ותהי רוחי יותר טובה עלי. לא פללתי כלל, כי יצאתי אל אוירהבקר הלח למען טַיל. מאד אני נזקק לטיול אשר כזה! הנני בריא כענק, ויכולהייתי לנשא על כתפי עגלה מלאה.

רוח נעים ושקט החל לפעם קרבי; רגש של שלוה עליזה מלאני. החלותי להתבונןבפני העוברים; קראתי את המודעות אשר על הקירות; עיני נפגשו במבט, אשר השלךעלי מבעד חלון המרכבה, שחלפה במהירות על פני; ואהי נפעל מכל מקרה ומכל עניןקל-ערך, אשר נפגשו ואשר נעלמו מעיני על דרכי.

לוּ היה מה לאכל ביום נחמד אשר כזה! אולם הרושם של הבקר הבהיר שפך עליממשלתו, ואתעורר שלא כרגיל, ומתוך[עמ' 6]שמחה שוררתי לעצמי. לפני חנות של בשרעמדה אשה, ובידה סל, ותמכר נַקניקימ לארוחת הצהרים; ויהי כאשר עברתי עלידה, ותביט עלי. לה היתה רק שן אחה קדוּמה. פני האשה הזאת עשו עלי רושםמגועלכי מאד חלשו עצבי בזמן האחרון; שן ארוכה וצהובה בלטה מתוך עור-השניםכאצבע צרידה, וכמו נרגשו במבטה נקניקים שמנים. תכף אבד ממני התאָבון,וארגיש געל-נפש. בעברי דרך השוק שתיתי מים מהמַזרֵקה; ואביט למעלה: השעוןאשר על המגדל השמיע את השעה העשירית.

הלכתי לתעות הלאה ברחובות. עמדתי בקרן-זוית אחת מבלי כל צורך, ואסב אלמבוי[ג], גם כן בלי כל הכרח. התאמצתי להיות עלז בבקר העלז הזה ולהתהלך כאישמאֻשר בתוך האנשים המאֻשרים; האויר היה זך ושקוף, ושום עננה קלה לא העיבהאת נשמתי.

לפנַי צלע על ירכו איזה זקן, זה עשרה רגעים. בידו האחת היה צרור, ומדי לכתועמל בכל גופו. אני שמעתי, איך נאנק מרוב התאמצות; ועל לבי עלה, כי אפשר היהלי לשאת את צרורואך לא נסיתי להשיגנו.

על ה„גבול” נפגש אתי הַנס פַּאוּלי, ויברכני לשלום, ויעבור במרוצה.לאן הואממהר כל כך ללכת? על דעתי לא עלה כלל לבקש מאתו קרונה בתור הלואה; ואנינכון להחזיר לו בעתיד היותר קרוב את השמיכה אשר השאיל לי. כמובן, אם אךידמו חיי כמה שיהיה לחיי בן-אדם, לא אובה להיות אסיר-תודה לשום איש בגללשמיכה או כיוצא בזה. אולי עוד היום אכתוב מאמר על דבר „הפשעים בעתיד” אואדות „חופש הרצון”, או איזה דבר מעין אלה, דבר חשוב, לכל הפחות במחיר עשרקרונות... ומדי הגותי במאמר חשתי לפתע פתאם שאיפה להחל בו ולערכו, מבליהתמהמה; חשבתי לשים פעמי אל הפרדס אשר על יד הארמון, למצא שם ספסל ראוילדבר, ולבלי עזוב אותו טרם יהיה נגמר כל המאמר כלו.

אך לנגד עיני, ברחוב, הוסיף לצלוע על ירכו נכה-הרגלים[עמ' 7]הזקן. וירגיזני מראההכיעור הזה, אשר רחף מול עיני. נדמה לי, כי אין קץ לנדודיו; הוא אחז אותההדרך שהלכתי בה אני, באופן שצריך היה להיות מול עיני כל עת לכתי. לעגמתינדמה לי, כי בְכַוָּנה עמד מלכת על כל פרשת דרכים, למען דעת איזה הדרך אֹחזאני, ואחר כך הפשיל על גבו את צרורו ויוסיף ללכת בכל מאמצי כחו, כמו למעןהקדימני. בעל המום הזה החל להביאני לידי התמרמרות; הרגשתי, כי מצב-רוחיהטוב נגוז לאט לאט, כי את פני הבקר הצח והטהור העיבו צללים, אשר נקהלו מכלעברים. הוא דמה לשרץ גדול בעל דמות מכוערה, אשר השתרע לרוחב כל צלע הרחוב.ויהי בהגיעי עד קצה הרחוב, לא יכלתי עוד נשא את הענוי הזה; עמדתי אצל חלוןאחד המַחסָנים[ד], למען תת לו היכלת לעבור הלאה. אולם כעבור רגעים אחדים,אחרי אשר שמתי פעמי קדימה,הלך עוד הפעם בעל המום לפני. וארדוף אחריו, מבליחשוב הרבה, ואשיגהו בשלש, ארבע פסיעות גסות עד מאד, ואַך על כתפיו.

הוא עמד תֵּכף מלכת. אנחנו כוננו עינינו איש מול אחיו.

תן נא לי כסף לקנות חלב!אמר לאחרונה, וישח את ראשו הצדה.

כן; כעת הכל טוב ויפה!מששתי בכיסי ואמר:

לקנות חלב, כן. המ..! ימים רעים הימים האלה, ואני איני יודע, מדת מחסורךמה היא.

מיום אתמול לא בא כל אֹכל אל פי,ענה הלז.אין לי אף פרוטה אחת, וכל עבודהלא יכלתי למצא עד היום.

האם בעל-מלאכה אתה?

כן, חרש מחטים.

מה?

חרש מחטים; ואולם גם לתפור נעלים אני יודע.

זה הוא ענין אחראמרתי.חכה פה רגע, ואביא לך כסף, אֵירים אחדים.

[עמ' 8]במהירות רבה הלכתי הלאה בדרך פיליסטרֶדֶה, אל מקום משכן מַלוה ידוע ליביציע השני; אף כי עד העת ההיא עוד לא בקרתיו מעולם. בעברי דרך השער פשטתימהר את מקטרני[ה] ואגללהו ואקחהו תחת זרועי; אחרי כן עליתי על המעלות,ואמשוך בפעמון דלת בית-המלוה. אמרתי שלום, ואשליך את המקטורן על הספסל.

קרונה וחציאמר המלוה.

טוב הדבר,עניתי.לולא העיק לי המקטורן מתחת לזרועותי, כי עתה, כמובן, לאנתתיהו!

הוא מסר לידי את הכסף ואת הפתקא, ואמהר לשוב על עקבי. זה העסק עםהמקטורןאכן רעיון נפלא הוא! בידי ישאר די כסף לארוחה שמנה, ולעת ערב יגמרהמאמר על דבר „הפשעים בעתיד”. החילותי תכף להביט על החיים בעינים יותרבהירות, ומיד מהרתי להפטר מבעל המום.

אנא, קח נא!אמרתי.מאד ישמח לבי, כי פנית אלי.

הוא לקח את הכסף, ויביט עלי בעינים בוחנות.מה זה הוא לוטש עיניו כל כך? לינדמה, כי הוא מסתכל בברכי, ועוז-פניו הרגיזני. אולי זה הבליעל משוה בנפשו,כי אני באמת עני ואביון, כמו שמוכיחה חזותי? האם כבר כמעט לא גמרתי לכתובמאמר במחיר עשר קרונות? מה לי לדאג דאגת העתיד, אם הרוח ממרום מפעמניומתגעש בקרבי כל כך? מה למי שיהיה ולשאלה הזאת, אם מוציא אני מכיסי כסףלבטלה, או לא?נלאיתי נשא את מבטו של האיש הזה, ואגמור בלבי להשיב לו גמולוכהוגן לפני הפרדי מאתו. משכתי בכתפי ואֹמר:

שמע נא, חביבי, הנך נוהג מנהג מגונה: להביט על ברכי אותם האנשים שמושיטיםלך שקל.

הוא נגע בערפו בקיר, ויפער פיו. במוח העני התרוצצה מחשבה; הוא החליט בדעתו,כי אני לועג לו, ויושט לי את המטבע בחזרה.

[עמ' 9]רקעתי ברגלי, ובחרפות צויתי עליו לעזוב את הכסף אצלו. כי האמנם הוא חושב,כי לחנם טרחתי כל כך? אולי אני בעצמי חַיב לו את הקרונה הזאת; אני זוכרהיטב את חובותי הנושנים; עליו לדעת, כי הוא עומד לפני איש ישר מכף רגל ועדראש. באחת, הכסף לו הוא... אין כדאי להודות! לי בעצמי גרם הדבר עונג. שלום.

ואלך לדרכי, סוף סוף נצלתי ממעַני נכה-הרגלים, ועתה אוכל לשקט!הלכתי שניתהלאה בדרך פיליסטרֶדה, ואעמוד על יד חנות-מכלת. בחלון ראיתי מיני מאכל,ואחליט לקנות לי דבר מה, צידה לדרך.

נתח גבינה ולחמנית צרפתית!אמרתי, ואשליך את חצי הקרונה שלי על השלחן.

גבינה ולחמנית במחיר כל הכסף? שאלה המשרתת בצחוק, מבלי הבט עלי.

כן, במחיר כל חמשים האֵירים,עניתי.

קבלתי את אשר דרשתי, ואֹמר „שלום” למשרתת הזקנה ובריאת הבשר, ומבלי דעתנפשי מהרתי לרוץ בדרך ההר אל הפרדס שעל יד הארמון; ושם מצאתי לי ספסל מןהיותר בודדים, ואחל להתעסק בתאוה רבה באכילה. מה טוב היה הדבר! זה כבר לאאכלתי כל כך בתאבון; ולאט לאט תקפתני אותה המנוחה השבֵעה הבאה אחרי בכיגדול. אֹמץ לבי התגבר; ועל דעתי עלה, כי אין כדאי לכתוב אדות רעיון פשוטומובן לכל כ„הפשעים בעתיד”, אשר אותם יוכל לדעת כל איש המכיר אף במעט מןהמעט את ההיסטוריה; מצאתי את עצמי מסוגל לאיזה ענין יותר גדול, ואגמורבדעתי לכתב חבור בשלשה חלקים על דבר „ההכרה הפילוסופית”. כמובן, מקרה מכשרהוא זה לפני לשים לאַל איזה מן הסופיזמים של הפלוסוף קַנט... אולם כאשרהוצאתי מצלחתי את הניר, בחשבי לגשת אל המלאכה, לא מצאתי את עט-העופרת; הואנשאר אצל המלוה, במקטרני.

אֵל אלהים, עוד הפעם נהפכה הקערה על פיה! דבבתי חרפות אחדות, קמתי בקפיצהמעל הספסל וארוץ רצוא ושוב לאורך המשעול. בכל השלך הס; הרחק, על יד מעוןהקיץ של[עמ' 10]המלך, הוליכו שתי אומנות עגלות-ילדים, ומלבדן לא נראתה כל נפש חיה.לא ידעתי נפשי, וארוץ כמשתולל, רצוא ושוב, לפני ספסלי. הכל חלף כאבק פורח!החבור בעל שלשת החלקים הומת בידי מקרה נִקלה כזה, אשר אבד עט עופרת שמחירועשרה אֵירים.

האלך שנית לפיליסטרדה ואבקש להחזיר לי את עט העופרת? בכל אופן, עוד יהיה לידֵי פנאי לעריכת המאמר, טרם ימלאו המטַילים את הפרדס. בחבור הזה אדות„ההכרה הפלוסופית” תלויים ענינים רבים מאד! אולי טובת הכללמי יודע! אוליאתמך בזה תמיכה רוחנית בידי אנשים צעירים.אחרי התישבי בדעתי החלטתי, שלאלנגוע בקַנט; על זה אפשר לי לפסוח, אם רק אעבור בשתיקה על השאלה של הזמןוהמקום; בכל זאת לא אסכים לדעות רנן, הכומר הזקן רֶנַן... עקר הענין הוא,לכתוב מאמר בעל כך וכך שורות; הדירה שלא שֻׁלם שכרה, המבט הנועז של הגברת,אשר פגשתי בבקר על המעלות,אלה ענו את נפשי כל היום, ויתיצבו לפני ברגעיםהיותר עליזים, מבלי אשר ידעתי מאין באו. מהרתי לעזוב את הפרדס ואחיש פעמיאל המלוה, למען קחת את עט העופרת שלי.

ברדתי מעל הר הארמון ראיתי שתי נשים הולכות. ומדי עברי על פניהן פגעתי באחתמהן בשַׁרוֻלי, ואביט לאחרי; לה היו פנים מלאים, חִורים קצת. לפתע פתאםאדמה ותיף באופן שאין לתאר; מדוע? לא ידעתיאולי הודות למלה, אשר

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
Comments (0)
reload, if the code cannot be seen
Free online library ideabooks.net